יום שבת, 7 באפריל 2012

תוכנית 7: מותן וחייהן של הערים האמריקאיות הגדולות עם יואב לרמן

עטיפת הספר "מותן וחייהן של הערים האמריקאיות הגדולות"

ב-1961 ג'יין ג'ייקובס כתבה על המשבר שבו היו שרויות הערים האמריקאיות הגדולות. חלק מהרעיונות שלה, אומר יואב לרמן, כבר מקובלים היום בשיח התכנוני; אבל בפועל החשיבה התכנונית תקועה עם הרבה מהרעיונות שהביאו לנו את השיכונים של שנות ה-50 וה-60.

"אני מקווה שמה שג'יין ג'ייקובס כתבה לא יישאר רק בדיבורים; למרות שעברו 50 שנה, משבר העירוניות ומשבר הנדלן העירוני שאנחנו מרגישים אותו התעצם, לא רק בתל-אביב, הוא התעצם בכדור הארץ."

מה צריך כדי לבנות עיר "טובה"? מה לא עבד בברזיליה, בשיכון Pruitt-Igoe בסנט לואיס? מה בין אשדוד וערד לתל-אביב? מה רק ברעיון של פינוי-בינוי, ואיזה כלים אחרים יש להתחדשות עירונית?

כל זאת (ועוד!) בראיון עם יואב לרמן, כותב "עוד בלוג תל-אביבי", חבר הועד המנהל של עמותת "מרחב" לעירוניות מתחדשת בישראל, ועורך הבלוג שלה, "הרחובות שלנו".

למשקיענים: 

יום חמישי, 1 במרץ 2012

תוכנית 6: הגן שריפא אותי - פרמקוגנטיקה עם ד"ר יוסי לוי


אורך התוכנית: 32 דקות.

הנה ה-DNA שלי בפעם הראשונה שאני אומרת את המילה "פרמקוגנטיקה" בפרק אני קצת מגמגמת. בכל זאת, מילה ארוכה, ששמעתי פעם ראשונה לקראת הפרק הזה של הכוורת. אפילו לא היה ערך בויקיפדיה בעברית (עכשיו יש קצרמר).

ליוסי לוי, לעומת זאת, יש היכרות אינטימית עם פרמקוגנטיקה. הוא סטטיסטיקאי ומתטיקאי, חבר מועצת האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה וכותב הבלוג נסיכת המדעים. כבר כמה שנים שהוא מנסה להבין למה הקופקסון, תרופה לטרשת נפוצה של חברת טבע, מסייעת מאד - רק לחלק מהחולים. בשיחה איתו דיברנו על הקשר בין גנים לטיפול תרופתי, איך מוצאים אותו, ומה אפשר להרוויח (ואולי גם להפסיד?) מפיתוח תרופות בשיטה כזאת.

מידע נוסף

"מה היא פרמקוגנומיקה?" באתר המוסד הלאומי לבריאות (NIH) בארצות הברית.

"סניפ" זה למעשה SNP, ראשי תיבות של "Single-nucleotide polymorphism".

פרופ' יואב בנימיני הוא חתן פרס ישראל על גילוי שיטת False discovery rate.

הזכרתי בפרק את המונח "overfitting" - התאמת יתר - בלי להסביר אותו. מה שהתכוונתי הוא בערך, שכשמנסים להתאים תרופה לקבוצות מאד קטנות של האוכלוסיה, הסיכון שההתאמה היא תוצאה של טעות סטטיסטית גדל. הסבר יותר מדויק אפשר לקרוא בויקיפדיה (באנגלית).

יום שבת, 4 בפברואר 2012

תוכנית 5: אבולוציה ואפיגנטיקה - נקמתו של למארק - עם יובל אלחנתי

להאזנה ישירה:
אורך התוכנית: 31 דקות

עטיפת הספר אבולוציה בארבעה מימדיםענפים מדעיים יציבים נוטים לכתיבה מדעית תמציתית וטכנית, והקוראים מהשורה נאלצים להסתפק ב"מדע פופולרי". לכן כשאתם נתקלים בספר שפונה ברצינות בו זמנית גם לקהל הרחב וגם למומחים בתחום מדעי, כמו "אבולוציה בארבעה ממדים" של חוה יבלונקה ומריון למב, תשתדלו להתרגש, כי זה אומר שאתם כנראה עדים לענף מדעי מתלבט, שעומד אולי בפני תגלית או שינוי חשובים.

משהו כמו 100 או 150 שנה, תלוי איך סופרים, אבולוציה הובנה כברירה טבעית של שינויים שמתרחשים אקראית. מוטציות גנטיות מתרחשות באופן עיוור, בלי קשר לסביבה; והסביבה מטפחת את השינויים שמתאימים לה.

אבל אולי זו לא כל התמונה. אולי מוטציה יכולה להיות מכוונת על ידי הסביבה? אולי האורגניזם יכול לייצר "מוטציות אדאפטיביות" כשהוא זקוק להן? אולי תורת האבולוציה של ז'ן בטיסט למארק לא היתה עד כדי כך מגוחכת?

יובל אלחנתי מסביר, באמצעות "אבולוציה בארבעה ממדים", מה היא אפיגנטיקה, תורשה ביולוגית לא דרך החומר הגנטי, ומה היא אומרת על הסיכויים שלנו לשבט דינוזאורים. משם הוא עובר לקרקע הבטוחה פחות של הדרך שבה האפיגנטיקה השפיעה, או יכולה היתה להשפיע, על התפתחות החיים על פני כדור הארץ.

יום ראשון, 1 בינואר 2012

תוכנית 4: מה זאת תפילה עם הרבָּה סטייסי בלנק

ליחצו כאן כדי להוריד את התוכנית כקובץ mp3 למחשב (בכרום יש ללחוץ בכפתור הימני ולבחור "שמור קישור"/"Save link as")
להאזנה ישירה:


אורך התוכנית: 43 דקות


וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. (במדבר, יב, 10-13)

מה אומר הסיפור הזה לאדם דתי במאה ה-21? זאת השאלה ששאלתי את סטייסי בלנק. למה את מתפללת תפילת רפואה? האם את באמת מצפה להתערבות אלוהית במהלך המחלה?

סטייסי בלנק היא אישה מאמינה, אישה דתיה, עד כדי כך שהיא בחרה במסלול בחיים הדתי ביותר: רבנות. היא הרבָּה של קהילת דרכי נועם, קהילה רפורמית ברמת השרון. אולי בגלל שהתנועה הרפורמית בישראל קטנה ולא מאד מוכרת, רבנים רפורמיים בדרך כלל מתבקשים להצדיק את דרכם, להסביר למה הם מספיק דתיים. אבל זה לא מה שביקשתי מסטייסי; רציתי שהיא תסביר לי למה היא כל כך דתיה. זאת לא היתה שיחה על רפורמה לעומת אורתודוקסיה, לא שיחה על אישה-רבה מול הדרת נשים. זאת היתה שיחה על דתיות לעומת חילוניות אתאיסטית, בין שתי נשים שיש ביניהן הרבה מהמשותף, כל עוד לא מזכירים מילות גסות כמו אלוהים.

בנוסף לקטע מבמדבר, דיברנו גם על הטקסטים הבאים:
תהילים צ"ו, 1-2:
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:

הרמב"ם, מורה נבוכים (ההדגשות שלי):
וכיון שכל אחד הבין שאין להגיע להשגת מה שיש בכחנו להשיג כי אם על ידי השלילה, והשלילה אינה מסמנת מאומה בשום אופן מאמתת הדבר אשר נשלל ממנו הדבר שנשלל, אמרו כל בני אדם בהדיא, החולפים והעתידים, כי ה' יתעלה לא ישיגוהו השכלים, ולא ישג מה הוא כי אם הוא, ושהשגתו היא אי היכולת להגיע לחקר השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: הוארנו בהודו, ונעלם ממנו מעוצם גלויו, כמו שנעלמת השמש לפני הראות שהיא חלשת מלהשיגה. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לחזור עליו כאן, והיותר בהיר בכל מה שנאמר בענין זה אמרו בתלים "לך דמיה תהלה" (תהלים סה ב), פירושו הדומיה ביחס אליך היא התהלה, וזו בהירות עצומה מאד בענין זה, לפי שכר דבר שנאמר וכוונתנו בו לרוצם ולהלל מצצא בו שגיאה כל ש כל שהיא כלפיו יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסויית, ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות בהשגות השכל כמו שצוו השלמים ואמרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה (תהלים ד:ה).

מתוך כתביו של אברהם יהושע השל, הוגה בן המאה ה-20:
אנו מתחילים בתחושת פלא ואנו מגיעים אל התדהמה הרדיקאלית. התגובה הראשונה היא יראה וכבוד, פתיחות למסתורין הסובבים אותנו. בהמשך מציפה אותנו המודעות לנצחי שבחי היום-יום.
לאה גולדברג, מתוך השיר למדני אלוהי:
למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד, עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות לחוש לנשום
לדעת לייחל להיכשל

--

מי שטרם נחה דעתו מהשימוש במונח רבה לאישה-רב, מוזמן לקרוא עוד על הדיון במאמר של שחר אילן בהארץ או בויקיפדיה. הערך בויקיפדיה גם יילמד אתכם על ההיסטוריה של הסמכת נשים לרבנות.

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

תוכנית 3: הפלא האירופי - רובים, חיידקים ופלדה - עם אייל מנדלבאום



להאזנה ישירה:

אורך התוכנית: 41 דקות
עטיפת הספר רובים חיידקים ופלדה מאת ג'ארד דאימונדאני צריכה לבחור קטגוריות לפרק הזה, ונדמה לי שכל הקטגוריות שקיימות כרגע ברשימה שלי מתאימות. התוכנית הזאת היא תוכנית על היסטוריה. אבל גם על טכנולוגיה? חברה? רפואה? יש פה כמעט אותה כמות חיידקים כמו בפרק הקודם.

שאלתי את אייל מנדלבאום אם מותר להגדיר אותו היסטוריון; הוא אמר שזה נשמע לו כמו מיכאל הר-סגור קטן. האמת שההשוואה בכלל לא רעה, בכמות הידע ובשטף הדיבור. אבל עם הר-סגור נודדים בעיקר בין לשכתו של הקיסר ההאבסבורגי לבין חדר המיטות של מלכת צרפת. בשביל לעקוב אחרי אייל כדאי להצטייד במפה: בעקבות הספר "רובים חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד (שהוא בעיניו מהפכני כמו "מוצא המינים" של דארווין), הוא לוקח אותנו למסע מסחרר משהו בעקבות ההיסטוריה של תרבויות העולם.

איך קרה שדווקא ביולוג הצליח לתת הסבר מספק ראשון ל"פלא האירופי": ההתפשטות וההשתלטות המהירה של האירופאים באמריקה, אוקיאניה, אפריקה ושאר העולם החל מהמאה ה-15? ואיזה עבודה זה משאיר להיסטוריונים?

ההשתתפו בפרק (רשימה חלקית): מדינות ואישים - האימפריה האצטקית, הרנאן קורטז שכבש אותה, ממלכת האינקה, והקיסר האחרון שלה אטאהואלפה, שושלת מנצ'ו בסין, אימפריית טונגה באוייקנוס השקט ושאקה זולו בדרום אפריקה. חיות: מסטודונים ואלפקות. חיידקים: דבר, אבעבועות שחורות ושחפת.

בנושא קרוב, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את המאמר "על דם, גזע ותרבות" מאת ד"ר יובל נח הררי. המאמר עוסק ביחסים בין ביולוגיה והיסטוריה והתפרסם בגיליון אוקטובר 2011 של המגזין "אודיסיאה".

עדכונים: תיקוני טעויות- בתחילת הפרק נאמר שבני-אדם היו באפריקה "מאות מיליוני שנים". זאת פליטת-פה - אני מניחה שאייל התכוון למאות אלפי שנים. עוד כל השאלה הזאת בערך "קו הזמן של התפתחות האנושות" בויקיפדיה (אנגלית). לאחר מכן נאמר שבני אדם הגיעו לאמריקה לפני 30 אלף שנה. ההערכה המקובלת היום היא כ-13 אלף שנה, למרות שהמילה האחרונה בעניין כנראה עדיין לא נאמרה (סיינטיפיק אמריקן באנגלית).

אפשר לצפות בסדרה של National Geographic שנעשתה בעקבות הספר: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי.

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

תוכנית 2: דבר, מגיפות ואפידמולוגיה עם ד"ר קרן לנדסמן


להאזנה ישירה:
אורך התוכנית: 38 דקות

עטיפת הספר ראי רחוק מאת ברברה טוכמןכמו קרן לנדסמן, גם אני הבנתי בערך בגיל 12 איזה סכנות אורבות לעולם ממחלות מדבקות. זה גרם לי לרצות להתחבא מתחת לכרית. את קרן, לעומת זה, זה ריתק, וממשיך לרתק אותה מאז.

בין השנים 1348-1351, מגיפת הדבר חיסלה בערך מחצית מאוכלוסיית אירופה. אולי יותר. ביחד עם אוסף של צרות אחרות שנחתו על האירופאים באותו מאה, אין פלא שהם חשבו שהם חוזים בפרשי האפוקליפסה. כל זה מתואר בספרה (עב הכרס) של ברברה טוכמן, ראי רחוק.

זאת היתה מגיפה מעניינת גם מבחינה היסטורית, וגם מבחינה רפואית, קרן אומרת. מזכירה קצת את תחילת האיידס, בשנות השמונים, כשאנשים התחילו למות בלי שום סיבה נראית לעין. אבל במאה ה-20 היו לנו כלים הרבה יותר טובים להתמודד עם החידוש מאשר במאה ה-14. הדבר עוד איתנו, אבל הוא לא צפוי להוות סיכון גדול לעתיד האנושות - העתיד שייך לוירוסים. וההווה? בהווה אנחנו מנסים להבין ולשפר את ההתמודדות עם מחלת הסרטן.

מטלת האזנה לכל מי שהנושאים האלה גורמים לו לרצות להתחבא מתחת לכרית: סיפרו כמה פעמים קרן משתמשת בתואר "מגניב" למחלות, גורמיהן ודרכי הפצתן.

הבלוג של קרן הוא סוף העולם - מבט מהיציע

הוזכרו בפרק גם:

הספר The Black Death של Rosemary Horrox (אפשר לקרוא חלקים בגוגל בוקס)

דקאמרון, ספרו הקלאסי של ג'ובאני בוקצ'יו מהמאה ה-13, שנודע בארוטיות החתרנית שלו ובביקורתו על הכנסיה

בריאות וחולי, יצא לאור בסדרת טיים-לייף בהוצאת מעריב ב-1972; פריט היסטורי שתוכלו למצוא בספריות


[עקב נסיעה הפרק מפורסם באיחור]

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

תוכנית 1: זיכרון ושכחה בעידן הדיגיטלי עם אבנר קשתן

ליחצו כאן כדי להוריד את הקובץ למחשב

להאזנה ישירה:

אורך התוכנית: 33 דקות

עטיפת הספר Deleteבתור מישהי שמרגישה די טוב עם טכנולוגיה (פרט לשינויים התכופים בפייסבוק), אני נוטה לחשוב עליה בתור דבר טוב. אבנר קשתן דיבר איתי על הספר Delete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age מאת ויקטור מאייר-שנברגר, והכריח אותי לחשוב קצת על מורכבות ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה.

אבנר הוא לא טכנופוב. הוא מגדיר את עצמו כמי שכמעט נולד לתוך הטכנולוגיה, הוא חי אותה ואוהב אותה. הוא מדבר על היתרונות שהטכנלוגיה מביאה לנו, ואיך הם קשורים באופן בלתי נפרד באתגרים שבה.

ברירת המחדל של הזיכרון האנושי היא לשכוח. אנחנו שוכחים הרבה יותר ממה שאנחנו זוכרים, ואף טכנולוגיה לאורך ההיסטוריה לא שינתה את זה. עד המחשב. בעולם הדיגיטלי, ברירת המחדל היא לזכור. אנחנו לא רגילים לזה. אנחנו "מהגרים לעולם הדיגיטלי". איך זה ישפיע עלינו בעתיד? האם אנחנו יכולים לשלוט בדרך שבה הטכנולוגיה משנה את חיינו?

הבלוג של אבנר קשתן הוא אקלקטיקה אהובתי. הוא גם בטוויטר. אם אתם קוראים את הדברים האלה בעודם טריים, תוכלו להגיע להרצאה של אבנר על סייברפאנק בפסטיבל אייקון, חול המועד סוכות.

הוזכרו בתוכנית בין השאר:


"זיכרון ללא קץ", תסמונת האנשים שאינים יכולים לשכוח. התוכנית "60 דקות" של CBS הקדישה פרק לנושא. אפשר לצפות בו כאן.

פנאופתיקון, בית הסוהר שהגה ג'רמי בנת'ם, בויקיפדיה

David Lyon כותב על Surveillance Culture

המאמר Technology Today: Utopia or Dystopia  מאת Langdon Winner